"בוקר טוב ויאטנם" - צעקה זכורה זו מסרטו של רובין וויליאמס הייתה המחשבה הראשונה שחלפה בראשי עת שפתחתי את העיניים בבוקר הראשון בויאטנם לאחר שינה מרוכזת ויעילה אחרי למעלה מ- 36 שעות נטולות שינה כמעט. אבל כמובן שלא צעקתי. מי, אני - הדבר היחיד שעשיתי הוא שיצאתי החוצה למרפסת החדר וצילמתי כמה תמונות ראשונות שם - תמונות שיצאו עמומות ואפלות עד שגיליתי שעדשת המצלמה מכוסה הבל דק של אויר חם ולח, כמעט בלתי נסבל. (תופעה שחזרה על עצמה מספר פעמים בעת יציאה מחדר ממוזג לאוויר החם והמהביל). לא נורא, מעבר לכמה גגות מכוערים באמת שלא נשקף שום נוף מאותו מלון בסייגון.
אז זהו זה, כנראה הייתי צריך להתרחק מהשגרה של השנים האחרונות מרחק תרבותי ופיזי כה רב על מנת לקחת (הרבה מאוחר משהייתי סבור בעבר) את העט והנייר של ימינו, כן, המקלדת, ולנגן בה עם האצבעות מילים, מחשבות, משפטים והרהורים בבליל של אי סדר ומחשבה, אף שאשתדל לעשות זאת באופן מוסדר פחות או יותר. או שסתם יש לי זמן למכביר ואני מוצא טעם רב בעיסוק מסוג שכזה - אך, לו הייתי בעל כושר המצאה הייתי כבר מזמן מפתח את המכשיר המחובר למוחנו (חיבור USB הוא הכי נוח, לא - בעצם אלחוטי יותר ריאלי ומתקבל על הדעת) ומתרגם מחשבות לקובץ דיגיטאלי נוח לקריאה והבנה המופיע באופן מיידי כתוב וברור על המסך. איני יודע אם התחילו כבר בסטארט-אפ הזה, אבל מסופקני אם עוד אזכה לראות את מימושו. אולי רועי. במהלך הליכה צעידה של כשעה (אכן, לא מצאתי לי מקום יותר בלתי מוצלח כמו כאן בחום של 33 מעלות בצל לאורך חוף הים בשעה 9 בבוקר, תארו לעצמכם מה קורה כאן מאוחר יותר וכשמתרחקים מעט מרצועת החוף, לממש את ההבטחה האישית שלי עם עצמי לחדש את הפעילות הספורטיבית הכה חשובה ונדרשת, בגילי המאוחר . . . בעצם חשיבותה הינה ללא הבדלי גיל, גזע, ודאי לא מין - תשאלו את תמי) חלפו בראשי כה הרבה מחשבות שאיני בטוח שאוכל לזכור את כולן בחדר הממוזג מספר שעות לאחר מכן. ואגב 9 בבוקר, לאחר כמה ימי שהות כאן הסתבר לי, בניגוד לכל היגיון שאני מכיר, כי דווקא בשעות הצהרים מתחילה כאן רוח (בריזה ?) קלילה המפיגה מעט את הרגשת העומס.
נסיעה זו הינה למטרה אישית, או בשליחות משפחתית, אם תרצו. כאשר אני מתחיל שורות אלו היא עוד לא הסתיימה (ספק אם תסתיים אי פעם, ספק רב עוד יותר אם נראה לה תוצאות) אך מצאתי בה הזדמנות (גם) לרשום אי אילו רשמים מהמזרח, אותו מזרח רחוק שאני בקושי זוכר מלפני כמעט 30 שנה. ואם יורשה לי להעיר הערה בהקשר לכך במהלך ההמתנה בשדה התעופה של סייגון לפני העזיבה כאן, ממרחק של כמה ימים אני חש דווקא תחושת סיפוק והצלחה באשר לאריאל. פרטים בנפרד.
בשדה התעופה חיכתה לי ויזה, שטיפלתי בהשגתה עוד מהארץ. זה היה המפגש הראשון שלי בחיי עם משטר קומוניסטי, למרות שהטיפול בביקורת הגבולות הוא תמיד קר, קשוח ונוקשה (מזמן לא הייתי בארה"ב, אבל אפילו בשנות ה- 80 זה היה כמעט בלתי נסבל). קצין ביקורת הגבולות אשר בקושי מדבר אנגלית מצביע על קבוצת אנשים זרים שאליהם אני צריך להצטרף, ברחבת אולם הכניסה. שם אחדים מהם כבר יודעים לאמר לי למלא עוד טופס (כאילו שלא מלאתי דומה לו בבקשה לוויזה בארץ) ולהמתין. אין תור ואין סדר. מעת לעת קורא הקצין למישהו, זה ניגש ומשלם לממשלה 25 $ ונכנס. האחרים מחכים בשקט. אני חושב על המזוודה צ'ימידן שספק אם יגיע בטיסת הקונקשין (ת"א בנגקוק באל-על ומשם בתאי אייר לסייגון, הזדמנות מעולה לשגר את המזוודה לאונטריו קנדה, נובוסיבירסק, יוהנסבורג, או לאן לא?) וגם אם כן, יסתובב לו בדד על הסרט הנע ועד שאצא ואגלה שמישהו כבר חמד אותו. בינתיים מגיעה קבוצה של למעלה מ- 10 מלוכסנים, אבל כנראה לא מקומיים. בשנותי בעבר במזרח יכולתי להבחין, לא תמיד, בין יפנים לסינים או לקוריאניים, אבל יש עוד כל כך הרבה לאומים אחרים במזרח (ברוך השם - או אולי זו תקלה בלתי מתוכננת שלו ?) שאיני מצליח להבדיל ביניהם. הם מצליחים - שאלתי ולא קיבלתי תשובה ברורה לכך. הקצין פונה לטפל בהם ואני מוצא עצמי אחרון ובודד בהמתנה. סוף סוף הוא מסיים עמם, מואיל בטובו לקרוא לי, נפרד מ- 25$ (הם מאמינים בדולר, כנראה, הקומוניסטים האלו, דוגמה מוחשית לכך המתינה לי ביציאה מויאטנם שם גבו ממני עוד 14$ דמי מעבר בשדה התעופה, מעניין . . .) ויש, הצ'ימידן מחכה לי.
ההלם הראשוני בנחיתה בסייגון (בשבילי - תמיד סייגון ולא הו-צ'י-מין סיטי כפי שהיא נקראת כבר מזה למעלה מ- 20 שנה כנראה) ביציאה עם המונית משדה התעופה לכיוון המלון הוא של אלפי רוכבי דו גלגליים זורמים ברחובות, שועטים נחילים נחילים, רק במהירות גבוהה יותר ובשאון מנוע דו- בוכנתי קל ומטרטר, בשונה מהנמלים. כמות זו של מסת כלים דו גלגליים היודעת לתמרן בנתיבי התנועה הסואנים הינה בלתי נתפסת ובלתי אפשרית לתיאור. הם רוכבים על כל סוגי כלי הרכב הדו גלגליים האפשריים, אופניים (מעט), טוסטוסים, קטנועים, אופנועים קלים ואופנועים כבדים (מעט, לא הרבה למען האמת), רובם מיוצרים כאן במזרח, ישנים כחדשים, מהירים כאיטיים. רוכבים עליהם בודדים, זוגות, משפחות, ראיתי אפילו זוג הורים ו- 3 ילדיהם על כלי אחד כזה בלא כל קושי נראה לעין, פועלים הנוסעים ליום העבודה עם כלי עבודתם עליהם, רוכלים על מרכולתם העמוסה על גבי הכלי עד לבלי הכר, צעירים, מבוגרים ובחורות, כן, הרבה בחורות באופן לא מפתיע, רובן עם כסות על פניהן ושרוולים מיוחדים על ידיהן. (הן הולכות כך גם ברחוב, רבות מהן, לא כולן, כאילו לשמור על עור פניהן ועור ידיהן - לא יודע למה בדיוק). בודדים מהם עם קסדות, הרוב ללא קסדה. במקרה הטוב - כובע להגנה מפני השמש הקופחת ללא רחם.
התנועה ברחובות הרחבים כמו גם באלו הצרים זורמת בטבעיות על אף אי הסדר הנראה בתחילה, המתחוור כאי סדר מאורגן להפליא לאחר בחינת העניין, אחרי הרושם הראשוני. הדו גלגליים בנתיב הימני וכלי הרכב בשמאלי. פניות ימינה ושמאלה משני מסלולים אלו מתבצעות בשלווה ורוגע משונה, גם אם תוך התפרצות או פנייה פתאומית אך מתוך התחשבות רבה בזולת. כדאי ללמוד. מפגש אחד בלתי מתוכנן (תאונת דרכים בשפה יותר מובנת) לא ראיתי בין אלפי, אם לא יותר כלי הרכב השועטים בכל שעות היום והלילה, כאילו ללא הפסקה בכל ימי שהותי בויאטנם. גם בעיירת החוף נה-טרנג התופעה קיימת, אם כי במסה נמוכה יותר, מן הסתם. (בחורה מערבית באחת מהמסעדות שישבה שולחן לידי באחד הערבים נראתה עם פצע מכוער ובולט בשוק רגל ימין שלה. ניחוש בלתי פרוע של מי שעוסק בחקירת נזקי גוף מתאונות דרכים ב- 25 השנים האחרונות אמר לי כי היה לה מפגש בלתי צפוי עם גלגל קדמי של רכב דו גלגלי). אנחנו המערביים לא יודעים להסתדר עם התנועה כאן ובשבילנו לחצות כביש זו משימת התאבדות כמעט. כך סברתי ביום הראשון - שני, עד שלמדתי, בעצתו של אריאל, כמובן, פשוט לחצות את הכביש, הם כבר יתמרנו ויסתדרו עם כך. ואכן כך היה, הרבה יותר פשוט משחשבתי.
בסייגון התרשמתי עוד מהשקט והשלווה המלווים נסיעה מטורפת שכזו בינות כל כך הרבה כלי תחבורה (לא נראה לי שהנהג נסע בדרך הכי קצרה ומהירה אף שהתשלום נקבע בשדה התעופה מראש קודם לתחילת הנסיעה) בלא כל שימוש בצפצפת הרכב. אולי הייתה זו תכונה אישית מיוחדת של אותו נהג עלום שם, אפשר יוצא דופן, שכן בנה-טראנג קולות הצפצוף וה"זמבורות" למיניהן, בעלי גווני קול שונים ולעיתים מוזרים, רמים וברורים בהרבה ומגיעים עד לחלונות הקומה העשירית בבית המלון בו אני שוכן (אולי על מנת להבהיר לי שאני נמצא מזרחה יותר ?). האמת, נהג המונית שהסיע אותי משדה התעופה המקומי למלון (באילת לפני 50 שנה שדה התעופה היה שדה יותר מפותח מזה, שדה בו היינו המטוס היחיד שנחת. בהמראה כבר היו שניים. איזו התקדמות) לא הרפה אחיזתו מהצפצפה לאורך כל כמעט 30 הק"מ. בכל אופן, בדרכי בתוך המונית הסגורה והממוזגת משדה התעופה בסייגון חשתי כאילו ואני נמצא בתוך איזה סרט בלא פס קול, בו המראות הפסיכודאליים של תנועה המונית זורמת מכל ואל כל כיוון אפשרי תוך המולה שקטה באורח בלתי מוסבר ובקצב בלתי נפסק, קצב שהסתיים רק כעבור כ- 20 דקות, אולי 30, בפתח המלון.
מעבר לכך איני יכול לאמר מילה נוספת על סייגון, שכן צללתי למיטתי לאחר יממה ומחצה ללא שינה, למעט אי אילו רגעים של אבדן עירנות וספק שינה (2 כדורים. לא אחד, שניים - 2 כדורי שינה לקחתי במהלך טיסת הלילה הממושכת מתל אביב לבנגקוק, לנוכח תכונתי המרגיזה והבלתי מובנת שלא להירדם בטיסות, תכונה שנולדה כנראה אי שם בשנות ה- 70 המוקדמות עת טסתי כמאבטח באל-על).
האמת שקשה לי לאמר שיש כאן סממנים של משטר קומוניסטי. חוץ מריבוי דגלים (אדום לוהט ובמרכזו כוכב צהוב, הדגל הויאטנמי, בולט מאוד בכל מקום בו הוא מוצב) על כל צעד ושעל (אבל זה קיים גם בהרבה מדינות אחרות בסביבה), פסל אחד או שניים, פה ושם שוטר או איש משטרה במדים רשמיים, כובע מצחייה וסמלים רבים על רקע אדום כמובן, איך לא, לעיתים קבוצת תלמידים לובשי מדים ובראשם מדריך (קומונאר ?) לבוש חולצה כחולה עם שרוך אדום (כן, כזה של מחנות העולים) - פרט לכל אלו החיים נראים מתנהלים כאן ללא הפרעות ומעורבות "מלמעלה". בפתחי המסעדות והאתרים שעל החוף נראים שומרים (אולי שוטרים - גם אצלנו כמובן הזרים אינם מבדילים ביניהם, ככל הנראה, אף כי אצלנו הם שם מטעמים אחרים לגמרי) שעיסוקם העיקרי, ככל שנראה הוא לגרש את הרוכלים הרבים מני ספור המתנפלים על כל תייר ותיירת, וגם על המקומיים הנופשים כאן על החוף לרוב. הרוכלים הללו זה סיפור בפני עצמו.
הרוכלים (תופעה הנמצאת ביחס ישיר למצבה העני והקשה כלכלית של המדינה, כמדומני, מבלי לעשות מחקר מעמיק על כך) המריחים אותך מכל מקום ובכל פינה מציעים לך הצעות שונות, רבות ומגוונות. בעיר ובחוף הים מסתובבות בעיקר נשים, ומציעות מגוון מוצרים החל במסטיקים, סיגריות, גלויות נוף, חטיפים למיניהם, תכשיטי פלסטיק זולים, משקפי שמש, מציתים, בוטנים, פירות ועוד כהנה וכהנה, מה לא. יש גם אלו המציעות מסאג' מכל סוג, מסאג' לרגליים, מסאג' לגוף, מסאג' לפנים - רק תגיד (לא שמעתי אותן מציעות "בודי מסאג' נוסח תאילנד אבל נראה לי שההצעה תבוא בהמשך, אם רק תגלה עניין). תהיתי היכן הן עושות את המסאג' הזה, עד שראיתי בחוף מספר מקומות מיוחדים לכך, מעין רחבה חצי פתוחה עם מיטה או שתיים, מתחת לסככת צל. ודירות וחדרים מעופשים יש כאן בעיר בשפע. הן מסתובבות גם ברחובות העיר, באזורי הבילוי של הנופשים ולא רק בחוף הים, מסתבר. יש בחוף גם אלו הנושאות על כתפן מקל (במבוק - אני לא בטוח, הוא שטוח וגמיש מדי) אשר אליו קשורים בחוטי ברזל מעין מיכלים גדולים. יש את אלו הנושאות מגוון הפירות הטרופיים הקיימים, ויש המציעות מאכלים מקומיים. יש אף כמה המציעות מאכלי ים ומגוון סרטנים ושאר פירות ים ודגים עשויים על גחלים. כמעט והתפתיתי לכך, איך לא, מי שמאוהב בפירות הים השונים, אך חששתי מטריות האוכל, וניסיון עם מאכלי ים לא טריים כבר היה לי פעם במזרח (צדפות במנילה) וזה היה שיעור טוב להרבה שנים, ככל הנראה. יש את אלו שאינם בדיוק רוכלים, אך הם סרסורים לכל דבר, תרצו - סוכני מכירות בשפה יותר נקייה. הם רוכבים על טוסטוסים, קולטים אותך כתייר ממרחקים ומציעים לך מגוון הצעות, החל מטיולים לאתרים שונים, הסעה לאן-שרק-תרצה, אוכל, בארים, פאבים, מסעדות, וכמובן נשים, בחורות - איך לא. הם נדבקים אליך, יש המתנפנפים לאחר הלא הראשון, יש שצריכים כמה "לא" נחרץ ויש כאלה שלא יניחו לך גם לאחר מכן. מגוון ההצעות היה שונה בהחלט כאשר היינו שניים, אריאל ואני, לעומת מספר פעמים שהסתובבתי לבדי, ביום או בלילה, או אז סוג ההצעות היה כמובן יותר לכיוון המין השני וה"שימוש הזול" בו.
אני מנצל את ההמתנה הממושכת בשדה התעופה של סייגון חזרה ארצה על מנת להוסיף כמה שורות, אף כי נראה לי שארחיב ואוסיף גם בנושאים שונים, אחרים, לו רק יהא הזמן בידי בארץ לאחר היעדרות של שבוע מהמשרד והעבודה.
נה-טרנג הוגדרה על ידי באחד המיילים ארצה כ"עזה במזרח". ההשוואה הייתה לנוכח העוני, הלכלוך ברחובות, הצפיפות, הבתים הרעועים והמוזנחים, כל זאת יחד עם רחובות רחבים יחסית, אוכלוסיה המתגוררת מחוץ לבתים החמים והבלתי ממוזגים וחיה למעשה מחוץ לבית. עזה ללא מחנות הפליטים שלה, אשר להם אין (לא ראיתי, בכל אופן) דומה כאן. ואולי אני חוטא לעיר זאת בהשוואה שכזו שכן היא משרה שלווה ורוגע על הנמצאים בה, מציעה אפשרויות נרחבות של נופש ימי על כל גווניו כולל שימוש בכל "מוצרי" הספורט הימי במחירים נוחים וסבירים למי שמגיע מהמערב השבע. האנשים ברחוב, מעבר לרוכלים הנדבקים, חביבים ומאירי פנים ותמיד ישמחו לסייע, לו רק יבינו אנגלית, ויותר מכך - תבין אתה את האנגלית הרצוצה שלהם. לקחנו יום אחד סירה לשיט בכמה איים סמוכים, סירה שהכילה כ- 35 איש, רובם נופשים מקומיים וחלקם זרים (כולל שלושה ישראלים, איך לא, שלא פגשנו בהם מאוחר יותר בשום מקום אחר) - סיור מאוד מתוייר וממוסחר, לא מומלץ במיוחד למעט המחיר המגוחך - 6$ כולל ארוחת צהרים, אבל מה שרציתי לאמר הוא לגבי המדריך של הספינה שדיבר אל המקומיים בשפה המתנגנת והבלתי מובנת שלהם, אך כמעט ולא ניתן היה להבין מתי הוא עובר לאנגלית, שנשמעה באותו קצב וגוון מילים עד בלא הכר.
אז זהו זה, כנראה הייתי צריך להתרחק מהשגרה של השנים האחרונות מרחק תרבותי ופיזי כה רב על מנת לקחת (הרבה מאוחר משהייתי סבור בעבר) את העט והנייר של ימינו, כן, המקלדת, ולנגן בה עם האצבעות מילים, מחשבות, משפטים והרהורים בבליל של אי סדר ומחשבה, אף שאשתדל לעשות זאת באופן מוסדר פחות או יותר. או שסתם יש לי זמן למכביר ואני מוצא טעם רב בעיסוק מסוג שכזה - אך, לו הייתי בעל כושר המצאה הייתי כבר מזמן מפתח את המכשיר המחובר למוחנו (חיבור USB הוא הכי נוח, לא - בעצם אלחוטי יותר ריאלי ומתקבל על הדעת) ומתרגם מחשבות לקובץ דיגיטאלי נוח לקריאה והבנה המופיע באופן מיידי כתוב וברור על המסך. איני יודע אם התחילו כבר בסטארט-אפ הזה, אבל מסופקני אם עוד אזכה לראות את מימושו. אולי רועי. במהלך הליכה צעידה של כשעה (אכן, לא מצאתי לי מקום יותר בלתי מוצלח כמו כאן בחום של 33 מעלות בצל לאורך חוף הים בשעה 9 בבוקר, תארו לעצמכם מה קורה כאן מאוחר יותר וכשמתרחקים מעט מרצועת החוף, לממש את ההבטחה האישית שלי עם עצמי לחדש את הפעילות הספורטיבית הכה חשובה ונדרשת, בגילי המאוחר . . . בעצם חשיבותה הינה ללא הבדלי גיל, גזע, ודאי לא מין - תשאלו את תמי) חלפו בראשי כה הרבה מחשבות שאיני בטוח שאוכל לזכור את כולן בחדר הממוזג מספר שעות לאחר מכן. ואגב 9 בבוקר, לאחר כמה ימי שהות כאן הסתבר לי, בניגוד לכל היגיון שאני מכיר, כי דווקא בשעות הצהרים מתחילה כאן רוח (בריזה ?) קלילה המפיגה מעט את הרגשת העומס.
נסיעה זו הינה למטרה אישית, או בשליחות משפחתית, אם תרצו. כאשר אני מתחיל שורות אלו היא עוד לא הסתיימה (ספק אם תסתיים אי פעם, ספק רב עוד יותר אם נראה לה תוצאות) אך מצאתי בה הזדמנות (גם) לרשום אי אילו רשמים מהמזרח, אותו מזרח רחוק שאני בקושי זוכר מלפני כמעט 30 שנה. ואם יורשה לי להעיר הערה בהקשר לכך במהלך ההמתנה בשדה התעופה של סייגון לפני העזיבה כאן, ממרחק של כמה ימים אני חש דווקא תחושת סיפוק והצלחה באשר לאריאל. פרטים בנפרד.
בשדה התעופה חיכתה לי ויזה, שטיפלתי בהשגתה עוד מהארץ. זה היה המפגש הראשון שלי בחיי עם משטר קומוניסטי, למרות שהטיפול בביקורת הגבולות הוא תמיד קר, קשוח ונוקשה (מזמן לא הייתי בארה"ב, אבל אפילו בשנות ה- 80 זה היה כמעט בלתי נסבל). קצין ביקורת הגבולות אשר בקושי מדבר אנגלית מצביע על קבוצת אנשים זרים שאליהם אני צריך להצטרף, ברחבת אולם הכניסה. שם אחדים מהם כבר יודעים לאמר לי למלא עוד טופס (כאילו שלא מלאתי דומה לו בבקשה לוויזה בארץ) ולהמתין. אין תור ואין סדר. מעת לעת קורא הקצין למישהו, זה ניגש ומשלם לממשלה 25 $ ונכנס. האחרים מחכים בשקט. אני חושב על המזוודה צ'ימידן שספק אם יגיע בטיסת הקונקשין (ת"א בנגקוק באל-על ומשם בתאי אייר לסייגון, הזדמנות מעולה לשגר את המזוודה לאונטריו קנדה, נובוסיבירסק, יוהנסבורג, או לאן לא?) וגם אם כן, יסתובב לו בדד על הסרט הנע ועד שאצא ואגלה שמישהו כבר חמד אותו. בינתיים מגיעה קבוצה של למעלה מ- 10 מלוכסנים, אבל כנראה לא מקומיים. בשנותי בעבר במזרח יכולתי להבחין, לא תמיד, בין יפנים לסינים או לקוריאניים, אבל יש עוד כל כך הרבה לאומים אחרים במזרח (ברוך השם - או אולי זו תקלה בלתי מתוכננת שלו ?) שאיני מצליח להבדיל ביניהם. הם מצליחים - שאלתי ולא קיבלתי תשובה ברורה לכך. הקצין פונה לטפל בהם ואני מוצא עצמי אחרון ובודד בהמתנה. סוף סוף הוא מסיים עמם, מואיל בטובו לקרוא לי, נפרד מ- 25$ (הם מאמינים בדולר, כנראה, הקומוניסטים האלו, דוגמה מוחשית לכך המתינה לי ביציאה מויאטנם שם גבו ממני עוד 14$ דמי מעבר בשדה התעופה, מעניין . . .) ויש, הצ'ימידן מחכה לי.
ההלם הראשוני בנחיתה בסייגון (בשבילי - תמיד סייגון ולא הו-צ'י-מין סיטי כפי שהיא נקראת כבר מזה למעלה מ- 20 שנה כנראה) ביציאה עם המונית משדה התעופה לכיוון המלון הוא של אלפי רוכבי דו גלגליים זורמים ברחובות, שועטים נחילים נחילים, רק במהירות גבוהה יותר ובשאון מנוע דו- בוכנתי קל ומטרטר, בשונה מהנמלים. כמות זו של מסת כלים דו גלגליים היודעת לתמרן בנתיבי התנועה הסואנים הינה בלתי נתפסת ובלתי אפשרית לתיאור. הם רוכבים על כל סוגי כלי הרכב הדו גלגליים האפשריים, אופניים (מעט), טוסטוסים, קטנועים, אופנועים קלים ואופנועים כבדים (מעט, לא הרבה למען האמת), רובם מיוצרים כאן במזרח, ישנים כחדשים, מהירים כאיטיים. רוכבים עליהם בודדים, זוגות, משפחות, ראיתי אפילו זוג הורים ו- 3 ילדיהם על כלי אחד כזה בלא כל קושי נראה לעין, פועלים הנוסעים ליום העבודה עם כלי עבודתם עליהם, רוכלים על מרכולתם העמוסה על גבי הכלי עד לבלי הכר, צעירים, מבוגרים ובחורות, כן, הרבה בחורות באופן לא מפתיע, רובן עם כסות על פניהן ושרוולים מיוחדים על ידיהן. (הן הולכות כך גם ברחוב, רבות מהן, לא כולן, כאילו לשמור על עור פניהן ועור ידיהן - לא יודע למה בדיוק). בודדים מהם עם קסדות, הרוב ללא קסדה. במקרה הטוב - כובע להגנה מפני השמש הקופחת ללא רחם.
התנועה ברחובות הרחבים כמו גם באלו הצרים זורמת בטבעיות על אף אי הסדר הנראה בתחילה, המתחוור כאי סדר מאורגן להפליא לאחר בחינת העניין, אחרי הרושם הראשוני. הדו גלגליים בנתיב הימני וכלי הרכב בשמאלי. פניות ימינה ושמאלה משני מסלולים אלו מתבצעות בשלווה ורוגע משונה, גם אם תוך התפרצות או פנייה פתאומית אך מתוך התחשבות רבה בזולת. כדאי ללמוד. מפגש אחד בלתי מתוכנן (תאונת דרכים בשפה יותר מובנת) לא ראיתי בין אלפי, אם לא יותר כלי הרכב השועטים בכל שעות היום והלילה, כאילו ללא הפסקה בכל ימי שהותי בויאטנם. גם בעיירת החוף נה-טרנג התופעה קיימת, אם כי במסה נמוכה יותר, מן הסתם. (בחורה מערבית באחת מהמסעדות שישבה שולחן לידי באחד הערבים נראתה עם פצע מכוער ובולט בשוק רגל ימין שלה. ניחוש בלתי פרוע של מי שעוסק בחקירת נזקי גוף מתאונות דרכים ב- 25 השנים האחרונות אמר לי כי היה לה מפגש בלתי צפוי עם גלגל קדמי של רכב דו גלגלי). אנחנו המערביים לא יודעים להסתדר עם התנועה כאן ובשבילנו לחצות כביש זו משימת התאבדות כמעט. כך סברתי ביום הראשון - שני, עד שלמדתי, בעצתו של אריאל, כמובן, פשוט לחצות את הכביש, הם כבר יתמרנו ויסתדרו עם כך. ואכן כך היה, הרבה יותר פשוט משחשבתי.
בסייגון התרשמתי עוד מהשקט והשלווה המלווים נסיעה מטורפת שכזו בינות כל כך הרבה כלי תחבורה (לא נראה לי שהנהג נסע בדרך הכי קצרה ומהירה אף שהתשלום נקבע בשדה התעופה מראש קודם לתחילת הנסיעה) בלא כל שימוש בצפצפת הרכב. אולי הייתה זו תכונה אישית מיוחדת של אותו נהג עלום שם, אפשר יוצא דופן, שכן בנה-טראנג קולות הצפצוף וה"זמבורות" למיניהן, בעלי גווני קול שונים ולעיתים מוזרים, רמים וברורים בהרבה ומגיעים עד לחלונות הקומה העשירית בבית המלון בו אני שוכן (אולי על מנת להבהיר לי שאני נמצא מזרחה יותר ?). האמת, נהג המונית שהסיע אותי משדה התעופה המקומי למלון (באילת לפני 50 שנה שדה התעופה היה שדה יותר מפותח מזה, שדה בו היינו המטוס היחיד שנחת. בהמראה כבר היו שניים. איזו התקדמות) לא הרפה אחיזתו מהצפצפה לאורך כל כמעט 30 הק"מ. בכל אופן, בדרכי בתוך המונית הסגורה והממוזגת משדה התעופה בסייגון חשתי כאילו ואני נמצא בתוך איזה סרט בלא פס קול, בו המראות הפסיכודאליים של תנועה המונית זורמת מכל ואל כל כיוון אפשרי תוך המולה שקטה באורח בלתי מוסבר ובקצב בלתי נפסק, קצב שהסתיים רק כעבור כ- 20 דקות, אולי 30, בפתח המלון.
מעבר לכך איני יכול לאמר מילה נוספת על סייגון, שכן צללתי למיטתי לאחר יממה ומחצה ללא שינה, למעט אי אילו רגעים של אבדן עירנות וספק שינה (2 כדורים. לא אחד, שניים - 2 כדורי שינה לקחתי במהלך טיסת הלילה הממושכת מתל אביב לבנגקוק, לנוכח תכונתי המרגיזה והבלתי מובנת שלא להירדם בטיסות, תכונה שנולדה כנראה אי שם בשנות ה- 70 המוקדמות עת טסתי כמאבטח באל-על).
האמת שקשה לי לאמר שיש כאן סממנים של משטר קומוניסטי. חוץ מריבוי דגלים (אדום לוהט ובמרכזו כוכב צהוב, הדגל הויאטנמי, בולט מאוד בכל מקום בו הוא מוצב) על כל צעד ושעל (אבל זה קיים גם בהרבה מדינות אחרות בסביבה), פסל אחד או שניים, פה ושם שוטר או איש משטרה במדים רשמיים, כובע מצחייה וסמלים רבים על רקע אדום כמובן, איך לא, לעיתים קבוצת תלמידים לובשי מדים ובראשם מדריך (קומונאר ?) לבוש חולצה כחולה עם שרוך אדום (כן, כזה של מחנות העולים) - פרט לכל אלו החיים נראים מתנהלים כאן ללא הפרעות ומעורבות "מלמעלה". בפתחי המסעדות והאתרים שעל החוף נראים שומרים (אולי שוטרים - גם אצלנו כמובן הזרים אינם מבדילים ביניהם, ככל הנראה, אף כי אצלנו הם שם מטעמים אחרים לגמרי) שעיסוקם העיקרי, ככל שנראה הוא לגרש את הרוכלים הרבים מני ספור המתנפלים על כל תייר ותיירת, וגם על המקומיים הנופשים כאן על החוף לרוב. הרוכלים הללו זה סיפור בפני עצמו.
הרוכלים (תופעה הנמצאת ביחס ישיר למצבה העני והקשה כלכלית של המדינה, כמדומני, מבלי לעשות מחקר מעמיק על כך) המריחים אותך מכל מקום ובכל פינה מציעים לך הצעות שונות, רבות ומגוונות. בעיר ובחוף הים מסתובבות בעיקר נשים, ומציעות מגוון מוצרים החל במסטיקים, סיגריות, גלויות נוף, חטיפים למיניהם, תכשיטי פלסטיק זולים, משקפי שמש, מציתים, בוטנים, פירות ועוד כהנה וכהנה, מה לא. יש גם אלו המציעות מסאג' מכל סוג, מסאג' לרגליים, מסאג' לגוף, מסאג' לפנים - רק תגיד (לא שמעתי אותן מציעות "בודי מסאג' נוסח תאילנד אבל נראה לי שההצעה תבוא בהמשך, אם רק תגלה עניין). תהיתי היכן הן עושות את המסאג' הזה, עד שראיתי בחוף מספר מקומות מיוחדים לכך, מעין רחבה חצי פתוחה עם מיטה או שתיים, מתחת לסככת צל. ודירות וחדרים מעופשים יש כאן בעיר בשפע. הן מסתובבות גם ברחובות העיר, באזורי הבילוי של הנופשים ולא רק בחוף הים, מסתבר. יש בחוף גם אלו הנושאות על כתפן מקל (במבוק - אני לא בטוח, הוא שטוח וגמיש מדי) אשר אליו קשורים בחוטי ברזל מעין מיכלים גדולים. יש את אלו הנושאות מגוון הפירות הטרופיים הקיימים, ויש המציעות מאכלים מקומיים. יש אף כמה המציעות מאכלי ים ומגוון סרטנים ושאר פירות ים ודגים עשויים על גחלים. כמעט והתפתיתי לכך, איך לא, מי שמאוהב בפירות הים השונים, אך חששתי מטריות האוכל, וניסיון עם מאכלי ים לא טריים כבר היה לי פעם במזרח (צדפות במנילה) וזה היה שיעור טוב להרבה שנים, ככל הנראה. יש את אלו שאינם בדיוק רוכלים, אך הם סרסורים לכל דבר, תרצו - סוכני מכירות בשפה יותר נקייה. הם רוכבים על טוסטוסים, קולטים אותך כתייר ממרחקים ומציעים לך מגוון הצעות, החל מטיולים לאתרים שונים, הסעה לאן-שרק-תרצה, אוכל, בארים, פאבים, מסעדות, וכמובן נשים, בחורות - איך לא. הם נדבקים אליך, יש המתנפנפים לאחר הלא הראשון, יש שצריכים כמה "לא" נחרץ ויש כאלה שלא יניחו לך גם לאחר מכן. מגוון ההצעות היה שונה בהחלט כאשר היינו שניים, אריאל ואני, לעומת מספר פעמים שהסתובבתי לבדי, ביום או בלילה, או אז סוג ההצעות היה כמובן יותר לכיוון המין השני וה"שימוש הזול" בו.
אני מנצל את ההמתנה הממושכת בשדה התעופה של סייגון חזרה ארצה על מנת להוסיף כמה שורות, אף כי נראה לי שארחיב ואוסיף גם בנושאים שונים, אחרים, לו רק יהא הזמן בידי בארץ לאחר היעדרות של שבוע מהמשרד והעבודה.
נה-טרנג הוגדרה על ידי באחד המיילים ארצה כ"עזה במזרח". ההשוואה הייתה לנוכח העוני, הלכלוך ברחובות, הצפיפות, הבתים הרעועים והמוזנחים, כל זאת יחד עם רחובות רחבים יחסית, אוכלוסיה המתגוררת מחוץ לבתים החמים והבלתי ממוזגים וחיה למעשה מחוץ לבית. עזה ללא מחנות הפליטים שלה, אשר להם אין (לא ראיתי, בכל אופן) דומה כאן. ואולי אני חוטא לעיר זאת בהשוואה שכזו שכן היא משרה שלווה ורוגע על הנמצאים בה, מציעה אפשרויות נרחבות של נופש ימי על כל גווניו כולל שימוש בכל "מוצרי" הספורט הימי במחירים נוחים וסבירים למי שמגיע מהמערב השבע. האנשים ברחוב, מעבר לרוכלים הנדבקים, חביבים ומאירי פנים ותמיד ישמחו לסייע, לו רק יבינו אנגלית, ויותר מכך - תבין אתה את האנגלית הרצוצה שלהם. לקחנו יום אחד סירה לשיט בכמה איים סמוכים, סירה שהכילה כ- 35 איש, רובם נופשים מקומיים וחלקם זרים (כולל שלושה ישראלים, איך לא, שלא פגשנו בהם מאוחר יותר בשום מקום אחר) - סיור מאוד מתוייר וממוסחר, לא מומלץ במיוחד למעט המחיר המגוחך - 6$ כולל ארוחת צהרים, אבל מה שרציתי לאמר הוא לגבי המדריך של הספינה שדיבר אל המקומיים בשפה המתנגנת והבלתי מובנת שלהם, אך כמעט ולא ניתן היה להבין מתי הוא עובר לאנגלית, שנשמעה באותו קצב וגוון מילים עד בלא הכר.
יערה ברלב
